שייך לארח חיים סי' א ראיתי ונתון אל לבי על המנהג שנשתרבב בעירנו זאת דבש' זכור בעת קריאת המפטיר ובס' כי תצא בעת קריאת המשלים והמפטיר פסוקי זכור. גם לרבות בס' בשלח בעת קרוא המשלים והמפטי' פסוקי ויבא עמלק ורף גם זאת ביום פורים בעת קריאת ס"ת כל העם היושבים בבהכ"ן גדולים וקטנים רקים ונכבדים מכים בידיהם ורגליהם בספסלי ביהכ"ן בבהלה גדולה והקול נשמע עד מחוץ לביהכ"ן עד כי כל אשר יעבור ברחוב הוא נבהל לקול הכאתם ועי"ז מבלבלים את הקריאה לבלתי שמוע בלימודים קריאת היום וברכות התורה וקדישים. ובפרט בש' זכור שכמה מהפוס' כתבו שהקריאה הזאת היא מן התורה ועושים העיקר טפל והטפל עיקר. ואין צ"ל בפורים בעת קריאת המגילה ביום ובלילה שאז מרבים להכות בלי שיעור ומזה שנים רבות זה המנהג פה עירנו להביא לביהכ"ן בפורים מערכות עצים וקורות והקטנים באים לביהכ"ן וכל אחד קרדומו בידו ותבקע הארץ לקולם בעת מ"מ וכמעט רוב אנשי הקהל אינם יכולים לשמוע מ"מ כדבעי וגם הגדולים רגליהם לרע ירוצו להכות בכל כחם וכבר היה מעשה בשנה שעברה שבא שר אחד מגדולי המלכות בליל פורים לביהכ"ן והיה כראותו המנהג המכוער הזה תמה מאד ודבר סרה עם איזה יהודים חשובי עירנו וכה אמר להם מה המעשה הזה אשר אתם עושים בושו והכלמו מעשות זאת לפני אלהיכם בבית אשר תקראו שמו עליו הכזה יהיה מוראכם וחתכם בעת עבודתכם לבא לפני האלהים כחותבי עצים? וכזאת דבר אתם קשות עד כי כסתה כלימה פניהם ולא מצאו מענה בפיהם ועו' היה מעשה בש' זכור בגוי אחד מכובד שעבר דרך שוק ביהכ"ן בעת קריאת המפטיר וכשומעו קול ההכאות נבהל משמוע כי לא ידע מה הוא וינס אחור ביראה ופחד עד שהגידו לו האמת ואז פצה פיהו לחרף מערכות אלהים חיים תצלנה אזנים משמוע. ועל כל אלה ויותר מהמה רחש לבי לבטל המנהג הזה מכל וכל שלא להכות בשום עת וזמן ותרתי וחפשתי בסד"ר אם יש מקום ושורש למנהג זה ועל מה אדניו הוטבעו וראיתי שמקורו חוצב מדברי מרן הק' בב"י א"ח סי' תר"ץ שכ' וז"ל כתוב בא"ח כשמזכיר הקורא שם המן ובניו מנקשין התינוקות באבנים או בלוחות עץ שבידם וכתוב בהם שם המן ובניו וע"י הניקוש הם נמחקים ולמנהג הזה יש שורש בהגדה דאמרינן כי מחה אמחה אז"ע אפי' מעל העצים ומעל האבנים לכן אין להלעיג על המנהגות כי לא לחנם נקבעו והמנהג הזה נוהגים בצרפת ובפרובינצייא ונותנים טעם ע"ש וש"ר ירקב עכ"ל ואף שבא"ח לא כתב כן שאין להלעיג על המנהגות כו' אפשר שהרב"י הוסיף כן מדיליה או כן היה כתוב בס' א"ח שלו שו"ר שכ"כ הד"מ והרמ"א בש"ע שם קודם הביאו דברי הרב"י הללו כתב וז"ל עוד כתבו שנהגו התינוקות לצור צורת המן על עצים ואבנים או לכתוב שם המן עליהן ולהכותן זע"ז כדי שימחה שמו ע"ד מחה אמחה אז"ע וש"ר ירקב ומזה נשתרבב המנהג שמכים המן כשקורים המגילה בב"ה [אבודרהם] עכ"ל וכונתו ז"ל באומרו ומזה נשתרבב המנהג שמכים המן כו' פשיטא שהוא באופן הנז' למחוק שמו או צורתו כמ"ש האבודרהם ז"ל. גם הרב המאסף ז"ל שם במ"ב כתב וז"ל ומקומות האלו נוהגין ג"כ שהחזן מרים קולו כשמזכיר המן ובניו כדי שישמעו התינוקות ונקשי על הקרקע בעץ שבידיהם שכתוב שם המן וע"י הניקוש נמחק שמו וזהו המנהג שמביא רבי' ב"י לפנינו בשם ח"א ע"כ. נמצא דעיקר המנהג הקדום לא היה אלא במחיקת שם המן או צורתו. וא"כ במנהג זה להכות על העצים וספסלי ביהכ"ן בגרזניהם וברגליהם מבלי המחק שום צורה או שם המן מאין הרגלים להניח דבר מכוער כזה בשם מנהג ישראל ולדידי אינו אלא גהנם דהרי ה' אבות נזיקין גורמין ע"י זה. זה יצא ראשונה שמבזים בכבוד השכינה הנצבת בעדת אל מקדש מעט דכיון דהעיקר חסר ממה שגבלו ראשונים א"כ כל מעשינו תהו בלי שורש ויתיד ולא נשאר בידינו אלא שחוק וק"ר לפני אלהינו דאינו אלא מנהג בטעות וזאת רעה חולה שגם הגדולים והזקנים מרבים להכות והמנהג הקדום לא הוסד אלא לתינוקות דלאו בני דעה נינהו זאת שנית דיש לחוש משום איבה עם הנוצרים ובדידן הוה עובדא זה שנתים ימים שחלינו פני הדיס' פוט איפינרי לבטל מנהגם שהיו נוהגים לעשות צורת יאודי ביום אידם ולעשות בו משפט נקמות ע"מ שתלו לנביאם. וגם שבאותן הימים היו דורשים בבית תפלתם שינטרו בלבם איבה ושנאה עם היאודים וירדפו אחריהם להכותם ולקללם וע"י זה לא היו יכולים היאודים ללכת באותן הימים ברחובותיהם ובשווקים מאימת הערלים המסקלים אותם באבנים ועל הכל בקשנו מאתו והוא אזר כגבר חלציו לבטל המנהגים האלו מקרב עמו באמור להם אם אבותם חטאו ואינם מה לנו עם בניהם ומאז והלאה לכל בנ"י לא יחרץ כלב לשונו. אך גם הוא נתרעם עלינו בימים ההם על המנהג הזה של פורים וכה אמר לנו שלכם רעה משלנו כי הלא אנחנו יש לנו צד לנקום נקם מכם יען אבותיכם הרגו את נביא ונפקוד עין אבות על בנים. רק אתם עשיתם באויביכם המן ובניו כאות נפשכם והוא לא חטא עמכם אלא במחשבה לבד שזמם לעשות ולא עשה וא"כ על תכו עוד תוסיפו סרה. ומה כל החרדה הזאת לכם וכהנה דבר דברים המכאיבים לבות שומעיהם ולא מצאנו ידינו ורגלינו די השיב לו וכדי בזיון. על ג' פשעי דעי"ז הננו ללעג וקלס וכשוטים בעיני העמים ובושנו וגם נכלמנו משמוע מה שמדברים יום יום עם גדולי אומתינו ותמהים הם דמה נקמה היא זאת ומאי איכפת להו להמן ובניו אם יכו על העצים ועל האבנים ימים ולילות ולא זו אף זו דאנו עושים השטות הזה בבית אלהינו ובשעת עבודתינו הפך מנהגם שהם עומדים בבית תפלתם באימה וביראה ובכבוד וקולם לא ישמע כמי שעומד לפני המלך היש ח"ה ושפלות האומה גדול מזה? ואת רביע שהם עוברים בבל תשחית בשבר אשר הם שוברים הקטנים עם הגדולים בספסלי הק"ק. ובפרט בשבתות ה"י דהוא איסור